מסע התלאות בדרך לדיאליזה בבית
יש מדינות כמו בארה"ב שבהן המטופל נמצא במרחק של 5-6 שעות נסיעה למכון הקרוב אליו מה שמותיר אותו מחוסר ברירה לבצע דיאליזה עצמית ללא סיוע אחות מלווה. זה לא המצב בישראל שהמרחק הממוצע ליחידת הדיאליזה הקרובה הוא כמחצית השעה לכל היותר.
ומה קורה בישראל?
מטופל שפונה למכון ומבקש לקבלי שרותי דיאליזה בבית מקבל הסבר על אופי השרות ומה התנאים הנדרשים. בשלב הראשון הדברים נשמעים מעודדים: מציעים למטופל התקנת מכונה בביתו, הכשרה מקצועית לאחד מבני המשפחה, ומבהירים כי השירות ניתן ללא ע לות ישירה למטופל, פרט להוצאות חשמל ומים.
אולם כבר במפגשים הראשונים, לצד ההדרכה המקצועית, מתחיל שלב ההרתעה. המטופל נחשף לשאלות ולתיאורים שמכניסים אותו לחרדה ולספקות: האם הוא מסוגל לעמוד במשימה? האם הוא מוכן לשאת בסיכונים? נאמר לו כי עם סיום ההכשרה – האחריות כולה עליו, וכי המכון אינו נושא באחריות משפטית או רפואית אם יתרחשו טעויות, מחדלים או תקלות בבית.
כך נוצר מצב שבו הסיכוי שמטופל ימשיך לרצות בדיאליזה ביתית עצמית – למרות היתרונות הברורים – הופך לנמוך ביותר.
כאשר המטופל בודק את האפשרות להיעזר בכוח אדם מקצועי, כגון אחות מוסמכת שתגיע הביתה ותבצע את החיבור והניתוק, מתברר שאין דרך מעשית להביא אחות כזו באופן עצמאי, שכן האחריות המשפטית חייבת להיות דרך המכון. ואז נזרקת האמת הכואבת: המכון נותן שרותי פרימיום, הכולל אחות עד הבית – העלות למטופל עומדת על כ 18,000 ₪ בחודש !
