ומה קורה בעולם?
אלה שמצדדים או מצדיקים את הדרך שמציע משרד הבריאות, טוענים : “אבל גם בעולם עושים דיאליזה בבית לבד, אז מה אנחנו שונים מהם? מה ההבדל?”
האמת רחוקה מכך. מי שטוען זאת פשוט לא מבין את ההבדלים.
ראשית, החוק שונה ממדינה למדינה. גם הגיאוגרפיה שונה, וגם התקציבים המוקצים אינם דומים. כאשר בוחנים את הדברים בפרמטרים זהים, התמונה ברורה: המדינות שניסו ליישם מודל של דיאליזה ביתית ללא ליווי אחות – גילו שבפועל כמעט ואין מטופלים שבוחרים בו. המספרים קרובים לאפס.
לעומת זאת, במדינות שהשכילו להעמיד אחות מוסמכת בבית המטופל – הנתונים שונים לחלוטין. ככל שנוכחות האחות גבוהה יותר, כך גם אחוז המטופלים הבוחרים בדיאליזה ביתית גבוה משמעותית. המטופלים, בישראל כמו בעולם, אינם טיפשים – הם פשוט לא מוכנים לקחת את הסיכון של טיפול עצמאי ללא ליווי מקצועי.
יש לציין חריג חשוב: במדינות ענקיות דוגמת ארה״ב ואוסטרליה, שבהן פיזור האוכלוסייה עצום והמרחקים בין מטופלים למכוני הדיאליזה הם של 5–6 שעות נסיעה, אין כמעט אפשרות לשלוח אחות הביתה או להביא את המטופל למכון. במציאות זו, לעיתים אין ברירה אלא לאפשר טיפול עצמי – אחרת הפתרון היחיד היה אשפוז קבוע.
בישראל, לעומת זאת, המרחקים קצרים, התשתיות זמינות, והמדינה ממילא מקצה לפי חוק תקציב נדיב במיוחד לדיאליזה ביתית
יתר על כן, בישראל קיים יתרון נוסף: המדינה מקצה לפי חוק תקציב נדיב במיוחד לדיאליזה ביתית. מה שאין באף מדינה. המשמעות היא שאם המשרד היה בוחר במודל הנכון – הצבת אחות צמודה בבית – הנתונים בישראל לא היו 10–20% אלא עשרות אחוזים של מטופלים שבוחרים בדיאליזה ביתית.