יתרונות הדיאליזה בבית
"דיאליזה ביתית הוכחה כשיטה בעלת יתרונות רפואיים רבים. מחקרים הראו שיפור בתוחלת החיים של המטופל, היא מיטיבה עם מחלות לבביות ולחץ דם, מאזנת היטב את המלחים בדם, ולעיתים מפחיתה צורך בתרופות קושרות זרחן. עצם הנגישות לטיפול בבית המטופל והזמן הרב שהיא חוסכת בהתנהלות היומית משפרת רבות את איכות החיים של המטופל". כך לדברי ד"ר שירה גולדמן, נפרולוגית בכירה ומנהלת תחום המודיאליזה ביתית.
במדינות המערב, עד 18% (בניו זילנד) מכלל המטופלים עושים דיאליזה בבית. בהתאם לכל מדינה והתנאים הקיימים בה.
בישראל למרות שיש תכנית מוסדרת בנושא, למרות נהלים שמאפשרים לקופות החולים לממן טיפולי דיאליזה בבית ולמרות התקציב העצום הקיים בחוק, כרבע מיליון שקל בשנה למטופל, מספר המטופלים בדיאליזה בבית קרוב ל 0% !
אז נשאלת השאלה:
אם זה כל כך טוב, למה אין כמעט דיאליזה ביתית בישראל ?
במדינת ישראל, המודל שנקבע והדרך בה מתוקצבים וניתנים טיפולי הדיאליזה יוצרים מצב לפיו אין כל סיכוי שמטופל דיאליזה ירצה או יבקש לעשות דיאליזה בבית. זה אינו תוצאה של מחדל נקודתי אלא של שרשרת אחריות רחבה. החל מהמחוקק, דרך משרד הבריאות, קופות החולים, בתי החולים, ועד המכונים הפרטיים קבלני הביצוע של קופות החולים.
נפרט אחת לאחת:
המחוקק
המחוקק, אף שקבע בחוק תקציב ייעודי ומשמעותי ביותר למימון טיפולי דיאליזה, לא השלים את המלאכה ולא דאג לקבוע מנגנון מחייב, ברור ומפורט שיבטיח כי התקציב המיוחד אכן יועבר וימומש באופן ישיר לטובת המטופלים. מחדל זה הותיר בידי קופות החולים והמכונים חופש פעולה רחב לשימוש בלתי מבוקר בכספים,
משרד הבריאות
משרד הבריאות, אשר תפקידו לפקח ולוודא שהתקציב הייעודי לדיאליזה אכן מגיע למטופלים, הסתפק בהעברת האחריות לקופות החולים ובכך נהג המשרד כאילו שלח את החתול לשמור על החלב: במקום שהכסף יגיע בשלמותו למימון השירות למטופלים, חלק ניכר ממנו 'נשאב בדרך' על ידי קופות החולים והמכונים הפרטיים.
זאת ועוד, בעבר משרד הבריאות קבע תקנות מחמירות ביותר בכל הנוגע לטיפולי דיאליזה: חובה שמטפל יהיה בעל רישיון לעסוק כאח/אחות, תואר ראשון בסיעוד +עם הסמכה ייחודית לדיאליזה, אחרי הכשרה של 15 חודשים במחלקה לדיאליזה, כמו כן נוכחות של רופא במכון, וכן דרישה למינימום אחות אחת לכל ארבעה מטופלים. קווים מנחים אלו נועדו להבטיח שמטופלים יקבלו טיפול בטוח, איכותי ושמירה על חייהם בכל רגע נתון.
עם זאת, באופן שאינו תואם את הסטנדרטים המחמירים שנקבעו בעבר, פרסם משרד הבריאות נהלים חדשים המאפשרים למטופלי דיאליזה בבית לבצע את הטיפול באופן עצמאי, באופן שאינו תואם את הסטנדרטים המחמירים שנקבעו בעבר. המשמעות בפועל היא העברת האחריות הרפואית והמשפטית לכתפי המטופל עצמו - מצב שעלול לסכן את חייו ולהותירו חשוף במקרה של סיבוכים.
קופות החולים
קופות החולים - מקבלות מהמדינה תקציב ייעודי ומוגדר מראש לצורך מימון שירותי דיאליזה למטופלים. מדובר בתקציב "צבוע" – כספים שהמחוקק קבע במפורש כי יוקדשו אך ורק למטרה זו, ולא ישמשו לכל צורך אחר.
אולם בפועל, התקציב שמגיע לקופות מועבר רק בחלקו למכוני הדיאליזה. חלק מהכסף נשמר ומשמש לצרכים אחרים של הקופות, ובכך נגרע מהיקף השירות שניתן למטופלים עצמם. התוצאה היא פגיעה ישירה באיכות השירותים: במקום לנצל את התקציב להרחבת שירותים חיוניים – כגון דיאליזה ביתית בליווי אחות מוסמכת, רכישת ציוד מתקדם, או שירותים לוגיסטיים והיערכות פיזית לביצוע דיאליזה ביתית - כספים אלה מופנים למטרות אחרות שאין להן קשר ישיר לדיאליזה.
התנהלות זו עומדת בניגוד גמור לכוונת המחוקק, שפעל מתוך מטרה להבטיח שמטופלי הדיאליזה יקבלו טיפול מיטבי, ולמנוע מצב שבו האינטרסים הכלכליים של הקופות גוברים על הצרכים הרפואיים של המטופלים.
מכוני הדיאליזה
מכוני הדיאליזה, שהם גופים פרטיים עסקיים שכל הכנסותיהם נובעות מהתקציב המועבר אליהם מקופות החולים, פועלים במבנה שמטבעו יוצר ניגוד עניינים מובהק: אין להם כל תמריץ להיאבק על טובת המטופל או להשקיע בשיפור איכות השירות, שכן ככל שיספקו טיפול איכותי, מתקדם ומקיף יותר - רווחיהם יקטנו, ואילו ככל שיספקו טיפול בסיסי ונחות יותר - יגדלו רווחיהם. מצב זה מביא לכך שהאינטרס הכלכלי של המכונים מנוגד לאינטרס של המטופלים לקבל טיפול מתקדם ואיכותי.