ניגוד העניינים של מכוני הדיאליזה
בישראל מופעלת כיום הדיאליזה הביתית באמצעות מכונים פרטיים שזכו במכרזי קופות החולים.
אלא שבפועל מתעורר כאן ניגוד עניינים מובנה: למכון הדיאליזה אין תמריץ כלכלי ממשי לקדם את השירות הביתי.
מרגע שמטופל עובר לדיאליזה בבית, נגרם למכון חיסכון משמעותי בשורה ארוכה של הוצאות — החל במכונות הדיאליזה ומערכות טיהור המים, דרך תחזוקה, חומרים ובדיקות תקופתיות, ועד לכוח אדם ומערך תפעול שלם הכולל מנהלים, צוות רפואי, סייעות, פקידות, עובדי ניקיון, תחזוקה, מזון, כביסה, ארנונה, שכירות, חשמל, מים, מיזוג ותקשורת.
מדובר למעשה בשני מודלים עסקיים שונים לחלוטין — דיאליזה במכון לעומת דיאליזה בבית — עם מבנה עלויות שונה לגמרי.
לכן ניתן היה לצפות שחיסכון כה גדול יאפשר לממן במסגרת אותו תקציב שירות חיוני של אחות מקצועית מלווה שתפקידה להבטיח את בטיחות המטופל בבית. אך בפועל זה איננו קורה.
גם כאשר טיפול ביתי מצריך תוספת תקציבית של כמה אלפי שקלים בחודש לכל מטופל, המכונים אינם דורשים מקופות החולים את ההשלמה הזו כדי לספק את הליווי הסיעודי הדרוש. במקום זאת, חלקם מציגים את הליווי של אחות בבית כשירות “פרימיום” הכרוך בתשלום נוסף או בהשתתפות עצמית — מה שהופך את השירות הביתי למקור הכנסה נוסף לבעלי המכון, במקום למהלך מערכתי לטובת המטופלים.
כך נוצר ניגוד עניינים מובהק: מצד אחד המכון מרוויח תקציבית על עצם הפעלת תחום הדיאליזה הביתית, אך מצד שני אין לו עניין אמיתי לעודד מעבר רחב של מטופלים לבית. ככל שמספר המטופלים במכון יפחת — כך תפחת גם הצדקה לקיומו של מערך שלם של עובדים, מתקנים ותקציבים.
בתרחיש קיצון, אם רוב המטופלים יעברו לטיפול ביתי, ניתן יהיה לנהל את השירות כולו ברמת קופת החולים המקומית או באמצעות חברות פרטיות שכבר מספקות כיום שירותי “אחות עד הבית”. מצב כזה היה מייתר במידה רבה את קיומם של מכוני הדיאליזה במתכונתם הנוכחית.
דוגמה בולטת לכך היא מכון ה.ד.ס., שנבחר על ידי קופת חולים כללית לרכז את תחום הדיאליזה הביתית. המכון מציע במקביל לשירות הציבורי גם שירות “פרימיום” פרטי בתשלום הכולל ליווי אחות עד הבית — מצב היוצר תמריץ מובנה שלא להרחיב שירות כזה לכלל המטופלים מתוך התקציב הציבורי, כדי שלא לפגוע בהכנסות מהשירות בתשלום. מדובר בהכנסות נוספות בהיקף של מאות אלפי שקלים בשנה.
ניגוד עניינים נוסף נובע ממבנה הבעלות של מכוני הדיאליזה בישראל. רובם אינם בבעלות קופות החולים אלא בבעלות יבואני מכונות הדיאליזה עצמם — חברות כמו פרסניוס ישראל, אלדן לפידות ואחרות — שמקור רווחיהן הוא באספקת מכונות, חומרים מתכלים ושירותי אחזקה. במצב כזה, האינטרס העיקרי איננו קידום טובת המטופלים או הרחבת הטיפול הביתי, אלא שמירה על מחזורי מכירה גבוהים של ציוד וצר יכה קבועה של חומרים.
לכן, לא מפתיע שהמאבק למען דיאליזה ביתית מקצועית ומפוקחת — כזו שתאפשר למטופלים איכות חיים טובה יותר תוך שמירה על בטיחות רפואית — כמעט ואינו מקודם על ידי המכונים עצמם.
רק שינוי מבני והסדרה מערכתית של מנגנוני המימון יאפשרו להפוך את ניגוד העניינים הזה להזדמנות — וליצור מודל חדש שבו המטופל במרכז, והמימון הציבורי משמש אותו באמת.
